״הוא מלך״ - ״הוא אסון״

על פוליטיקה ואקטואליה בטיפול

אחד הרשמים הראשוניים שלי כעולה חדשה בשנות התשעים היה הקשר ההדוק של הישראלים עם הצמד ״אקטואליה ופוליטיקה״. חדשות ברדיו נשמעו בכל שעה עגולה במעט בכל מקום, גם בתחבורה ציבורית.

במולדתי הייתי רגילה לחדשות הערב היבשות של 15 דקות, לעיתון בו החלק ההכי מעניין היה על תרבות פנאי. 

למדתי מהיר מאוד שכאן בארצנו הלוהטת זה אחרת לגמרי.

כאן חדשות הערב הן במשך שעה שלמה וכולם רואים. יש קשר כמעט משפחתי עם המנחים.

בימי שישי יושבים בחוף ובבתי קפה עם עיתונים גדולים ועבים.

יש ״פרלמנטים״ שונים שמדסקסים בקולי קולות את המצב, למי ש- (עוד) לא מבין את השפה זה נשמע כמו כאסח קיצוני, עניין אישי ממש. ולבסוף מזמינים עוד נס או בירה או סודה וממשיכים להיפגש.

על הדחיפות ועל החשיבות של אקטואליה למדתי על בשרי בחודשים הראשונים שלי בארץ, כשיצאתי משיעור עברית לעולים חדשים באולפן מאיר. עמדתי בתחנת אוטובוס ושמעתי ״בום״ קרוב. חשבתי על מטוס כי עד אז לא הכרתי משהו אחר. עמדתי שם ושמתי לב לשקט המוזר לכמה רגעים ואז עברו רכבים לבנים אחד אחרי השני במהירות שיא, אחריהם אמבולנסים. עמדתי וראיתי אנשים רצים וצועקים, לא הבנתי מילה רק הרגשתי שמשהו נורא קרה. התחלתי לרוץ לכיוון שוק הכרמל, שם הייתה חנות של מוצרי חשמל עם טלוויזיה בחלון ראווה, נדחפתי להמון כדי לראות ולהבין מה קרה - הפיגוע ליד דיזנגוף סנטר בפורים 1996.

כאן האקטואליה היא חלק בלתי נפרד של השגרה, לדעת מה קורה כי באמת כמעט כל רגע קורה משהו מאיים, אין רגע דל. אין אפשרות להתנתק, יש צורך השרדותי לדעת ולהיות מוכן למכה הבאה כביכול. לדעתי אנחנו עם בפוסט-טראומה מורכבת מתמשכת, כמהים לתחושת ביטחון בסיסית. ויש לנו יכולת לצמיחה פוסט-טראומטית שאין לתאר. רק כשאין רגע דל אין אפשרות להתאושש. הכל הופך למופשט, לשחור-לבן, לאנחנו-הם, לטוב-רע, אין זמן וגם אין כוח לדקויות או למורכבות. אנחנו בהשרדות על אמת. 

גם העולם ״השתגע״, סוף עידן ה-Golden Age הגיע, העולם בו גדלנו השתנה ומשתנה בקצב מסחרר. זו שעת המנהיגים החזקים והקולניים שמבטיחים בפה מלא ביטחון, חוק וסדר וגם ניצחון. כבר אין ממש מפלגות, יש פרסונליזציה - הוא המלך! - ודמוניזציה - הוא אשם! - , כך או כך הוא גם דמות ובמה להמון השלכות, וזה עובד תמיד לטובתו. לרוב יש גם גברת ראשונה בתמונה, מלכה או ״ברומאנס״ (אין חדש מתחת לשמש, רק המונח!).

ניקולו מקיאולי תיאר בספרו ״הנסיך״ תשובות לשתי שאלות עיקריות - איך להגיע לשלטון? 

איך לשמר את השלטון? -, תשובות מפורטות ומצמררות עם הגיון משלהן, אקטואלי מאז 1532. ניקולו היה גאה מאוד במנהיגים הותיקים והחדשים בעולם המערבי של היום, ממש כיתת המצטיינים.

אז מה קורה כשצמד האקטואליה והפוליטיקה נכנס לטיפול?

בחוויה שלי הוא תמיד שם, מאז 2020 זה רק התעצם ואחרי ה-7.10.2023 הוא תופס את רוב המקום. 

אם לרגע לא אז יש תזכורות בחוץ - האזעקות, מסוקים בדרך לבתי חולים, מטוסי קרב שממריאים מבסיסים באזור. אנחנו, המטפלים, אמורים להיות ניטרליים, להתיחס לדינמיקה, לנרטיב ולסיפור מתחת לדיבור על פוליטיקה בקליניקה. אנחנו מקשיבים ומכילים, תומכים התהליכי התפתחות ומודעות, כל אחד ואחת בתהליך שלו/-ה.

יחד עם זה אנחנו גם בני אדם במלחמה בדיוק כמו כולם.

מה קורה כשהמטופל מחפש שותף לדעות שלו, שואל שאלות? מה קורה ברגע שמתגלה העמדה הפוליטית של המטופל והיא נוגדת את שלי? מה אם אני שייכת ל-״חצי המטמטם של העם״ שהצביע

למלך/לא הצביע למלך? מה שפת הגוף שלי מגלה באותו רגע? האם יש לי זכות או חובה להתערב? 

לכמה גזענות, שנאה, שיפוטיות אפשר להקשיב? איך לא להיסחף לדיון? הכל כל כך נפיץ וכואב. הכל אישי.

תשובתי הצנועה היא לא באמת מורכבת, גם לא חדשה - אנחנו כולנו בני אדם ואנחנו בחרדה. חרדה קולקטיבית, פרטנית ובין-דורית ליתר דיוק. האיום הממשי על חיינו גורם לשלושה מצבים המוכרים של השרדות - לברוח, להילחם או לקפוא. לזה אני מתיחסת. 

על מנת לעזור ולהכיל אחרים אני חייבת לעזור לעצמי, להכיר במצבי, לזהות את התגובתיות שלי ולעצור רגע. לבחור בדרכי התמודדות, לא להיכנע לסחף של האקטואליה באין ספור ערוצים. 

להכיר בעמדות שלי ובמה שעומד מאחוריהן, לבדוק אותן לעומק. להכיר בעמדות אחרות ובמה עומד מאחוריהן. לשהות ב-״לא לדעת״ ולשאת את המתח, לא ״לקרוס לעמדה״ כזו או אחרת (אמירה של תומס אודגן, שנכנסה לי לראש וגם ללב).    

במובן מסוים העבודה הטיפולית היא לגמרי פוליטית, אפילו רדיקלית לדעתי - אותם תהליכי התפתחות ומודעות מובילים בצורה כזו או אחרת להתפכחות, לתחושת בעלות על החיים, לגילוי של בחירה ולשינוי, לשיחרור מהרגלים ותפיסות ועמדות שלא באמת שייכים להווה.

ולבסוף קצת חיזוק מרחוב סומסום:

עוגי ועזרא פוגשים ילד שרוצה להיות ״שם״ לעומת ״כאן״.

בסבלנות הם מסבירים לו את ההבדל בין שם לכאן - עזרא מתרחק מעוגי ומהילד ומגיע למקום אחר, בעיניהם של עזרא והילד הוא שם והם כאן.

אז הילד הולך לשם, לעזרא, וברגע שמגיע הוא כאן עם עזרא ועוגי שם.

כאן ושם.

בני ברק, קפלן, יהודה ושומרון, רמת אביב -

כל זה ״שם״ כל עת שלא אגיע ואראה בעצמי.

״Insight Out״

הוא בלוג אישי וסובייקטיבי אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה.

מבט כנה, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים, בין-אישיים ובין-תרבותיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי.

המשאלה שלי כאן, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, היא להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך. בעיקר לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.

צילום: קרולין יעקבי